התנהגות הולכי הרגל היא תוצאה של אינטראקציה בין האדם, הסביבה, הטכנולוגיה וגורמים חברתיים, ולכן כל העיסוק בבטיחות בדרכים של הולכי רגל מחייב התייחסות מקיפה לכל ההיבטים הללו.
התנהגות הולכי רגל מושפעת ממגוון רחב של גורמים, אישיים וסביבתיים, המשפיעים על האופן שבו הם מקבלים החלטות בזמן תנועה:
מדדי הליכתיות (Walkability) משפיעים באופן ישיר על התנהגות הולכי הרגל, משום שהם מגדירים עד כמה הסביבה העירונית מותאמת, נגישה ומזמינה להליכה. ככל שהליכתיות גבוהה יותר – כך ההתנהגות נוטה להיות בטוחה, צפויה ושגרתית יותר.
לדוגמא: מדרכות רחבות, מעברי חציה ברורים, רמזורים זמינים ותאורה טובה מעודדים הולכי רגל לבחור בחציה מוסדרת במקום “לחצות איפה שנוח”. כאשר יש רשת שבילים ומעברי חציה נוחים וצפופים, הולכי רגל אינם נאלצים לעקוף מרחקים גדולים ולכן פחות בוחרים ב”קיצורי דרך” מסוכנים. הליכה בסביבה נקייה, מוצלת ובעלת תשתית מסודרת מגבירה את תחושת השליטה ומצמצמת התנהגות אימפולסיבית. הולכי רגל ערניים יותר ופחות מוסחים. תכנון מגביל מהירות, רחובות “שלווים” (traffic calming) ושכונות מכוונות הליכתיות מפחיתים סיכון ומעודדים הליכה מתוכננת וזהירה יותר. באזורים בהם מדדי הליכתיות גבוהים יותר יש בד״כ יותר הולכי רגל, ולכן נוצרת נורמה חיובית של הליכה בטוחה, ציות לרמזורים וחציה מסודרת. מסלולים קבועים ונוחים, למוסדות ושירותים (כמו בתי ספר, קופת חולים וכד׳) מובילים להרגלי הליכה בטוחים.